וּמַה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּפֵירוֹת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית אֲפִילוּ בָאָרֶץ מוּתָּר. אִם בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית שֶׁיָּֽצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לַחֲרוֹשׁ מוּתָּר וְלִקְצוֹר אָסוּר. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בַּשְּׁבִיעִית.
Pnei Moshe (non traduit)
לארבל. שם מקום:
באילין בצלייא. שעקרן בשביעית ושתלן בשמינית והורה להן כר''ז דמשרבה עליו החדש מותר:
חמתון. כשראה אותן אח''כ שסומכין עליו בזה ועושין לכתחילה כן לעקור אותן בשביעית ולחזור ולשתלן בשמינית אמר להן אני לא אמרתי להתיר אלא במרוכנין כלומר שהטה העלין מל' הרכין בראשו כדי שלא יתגדלו ואם עשה כן בשמינית וא''נ בשביעית בזה הוא דגידולי שמינית מעלין את האיסור:
אנא ידע ראשה וסופה. מעיקרא היכי הוה העובדא ולבסוף וכלומר לא משום הכי אמר להם דבמרוכנין דוקא מותר אלא מעיקרא כר''ז הוי ס''ל וכד שמע אח''כ דר' הילא ור' אימי פליגין שרע מיניה הסיר עצמו ונמנע מהיתר זה. מל' או שרוע. ולא מדינא חזר בו אלא משום חומרא בעלמא:
ומה אנן קיימין. לפרש מתני' קאי הא דקתני דשין וזורין וכו' אם בפירות של ששית שנכנסו לשביעית הרי אפי' בארץ מותר לדוש בשביעית בפירות של ששית ומאי אריא סוריא דנקט ואם בפירות של שביעית שיצאו למוצאי שביעית קשיא לחרוש לכתחילה מותר במוצאי שביעית ולקצור אסור בתמיה ואמאי לא יהא קוצר מפירות אלו במוצאי שביעית אלא ודאי כי אנן קיימין במתני' בפירות שביעית בשביעית וכגון ספיחי שביעית דמותרין באכילה בסוריא ואפי' כן לא יקצור כדרך שקוצרין בשאר השנים שכל שהוא במחובר אסרו בסוריא מה שהוא אסור בא''י:
מָקוֹם שֶׁהוּא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. מַהוּ לְהַשְׂכִּיר בְּהֶמְתּוֹ שָׁם. רִבִּי לֵוִי צִנַּבְּרִיָּא שָׁאַל לְרִבִּי יִצְחָק וּלְרִבִּי אִימִּי וְאָֽסְרוּן. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה 17b יְהַב לְעַמְמַיָּא פְרִיטִין לֹא מִשּׁוּם דְהוּא אָסוּר אֶלָּא שֶׁלֹּא לְייַחֵד בְּהֶמְתּוֹ עִם הַגּוֹי.
Pnei Moshe (non traduit)
אבל לאכילה. אם נתערבו פירות שביעית בשל ששית אף במינן בנותן טעם קתני מיהת דלענין ביעור הגידולין מבטלין את העיקר וא''כ ה''ה נמי בבצל של שביעית שעקרו ושתלו במוצאי שביעית גידולי היתר של מוצאי שביעית מעלין את העיקר של שביעית וקשיא לר' הילא ור' אימי ומה עבדין לה:
רבי לא ורבי אימי. פליגי אדר' זעירא ותרויהו אמרי אסור אם עקרו בשביעית ומתני' בשעקרו בששית מיירי:
מתני'. הך בריית' דלקמן פליגי על ר' הילא ור' אימי:
דתני. בתוספת' דתרומות (סוף פ''ה) ומייתי לה לקמן בנדרים פ''ו (הלכה ד'):
כגון טבל. שמתקנו ומעשר שני והקדש שיש להן היתר ע''י פדייה וחדש שהעומר מתירו:
לא נתנו להן חכמים שיעור. אם נתערבו במינן אוסרין בכל שהן אבל שלא במינן בנ''ט:
כגון תרומה וחלה. דאע''ג דמצי לאתשולי עלייהו כיון דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין וכן תרומת מעשר:
נתנו להן חכמים שיעור. אם נתערבו מין במינו תרומה ותרומת מעשר וחלה עולין בא' ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים משום דכפל איסורן שאסורין בהנאה כפלו עלייתן ואם נתערבו שלא במינן הכל בנ''ט:
התיבון. לו חכמים בתוספתא שם שהקשו לו הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נחנו לה חכמים שיעור דתנן (בסוף פרק דלקמן) השביעית אוסרת כל שהוא במינה:
אמר להן לא אם אמרתם בשביעית. מה שאמרו אוסרת בכל שהוא לא אמרו אלא לענין ביעור שהכל חייב בביעור וכגון שאין עומדין לאכילה שהן עדיין בארץ והוא של ששית ונכנס לשביעית ונתוסף הגידולין צריך לבער הכל כשיגיע זמן הביעור לפי שגדולי שביעית מבטלין את העיקר:
פתרין לה בעירובין. הא דקתני דלענין ביעור אוסרת בכל שהוא לאו בגידולין מיירי אלא בתערובת שאם נתערבו פירות שביעית במינן הכל חייב בביעור אבל בגידולין חומר הוא בגידולין שאין מעלין את העיקר כדאשכחן דא''ר זירא בשם ר' יונתן לעיל בפ''ה דכלאים (בהלכה ז'):
אפי' הוסיף כמה. אח''כ בהיתר הכל אסור:
שאין גידולי איסור. כלומר גידולין הבאין מחמת האיסור אע''פ שהן עצמן נתוספו בהיתר אין מעלין את העיקר האסור וקסברי ר' הילא ור' אימי דה''ה בשביעית אין הגידולין מעלין את העיקר:
מתניתא. ומהאי מתני' קשיא על ר' זעירא דתנינן לקמן (בפ''ט דתרומות):
ותני עלה. שם:
בד''א. דגידוליהן חולין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אפי' גידולי גידולין אסורין וקשיא לר''ז דמתיר בבצל של שביעית שעקרו ושתלו במוצאי שביעית הרי בצל דבר שאין זרעו כלה הוא וקחשיב הכא גם לספיחי שביעית דאפי' גידולי גידולין אסורין ומה עבד לה ר' זעירא:
פתר לה. דהתם מיירי לענין קדושת שביעית שהכל חייב בביעור אבל לאכילה באלו שגדלו במוצאי שביעית ועדיין לא הגיע זמן הביעור כגון שלא כלה לחיה מן השדה מותר משירבה החדש במוצאי שביעית ואין בהן איסור אכילה משום ספיחי שביעית דהגידולין מעלין את העיקר לענין זה:
מקום שהוא נאכל ולא נעבד. כהאי דתנינן לעיל מהו להשכיר בהמתו שם מי תלינן דלהביא פירות שוכר הוא זה או דילמא חיישינן דאתי לעבוד בה עבודת הקרקע והרי אסור לעבוד שם בשביעית:
ר' הושעיא יהיב לעממוא פריטין. נתן להם מעות שהן בעצמן יביאו לו הפירות ממקדם ההיתר ולא רצה למסור להם בהמתו:
לא משום דהוא אסור. דהא ליתא ולא ס''ל כהאי דר' יצחק ור' אימי שאסרו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית אלא מטעמא אחרינא שלא לייחד בהמתו עם העכו''ם דחייש לרביעה כהאי דתנינן (בפ''ב דע''ז) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו''ם:
רִבִּי חוּנָא אֲזַל לְצוֹר וְאָסַר לוֹן הָדָא אַשְׁקִייָתָה. שָׁמַע רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר וְיֵאוּת וְהָדָא לֹא בִמְחוּבָּר הִיא. וְהָא תַנִּינָן מַשְׁקִין בֵּית הַשַּׁלְּחִין בְּמוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יוּדָן לִזְרָעִים שֶׁבּוֹ. רִבִּי מָנָא בָּעֵי מֵעַתָּה יְהֵא מוּתָּר לַחֲרוֹשׁ לָהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
ויאות. עביד דאסר לון וכי הדא לא במחובר הוא שאסור בסוריא:
ואסר לון הדא אשקייתה. שלא ישקו את השדות בשביעית דצור ג''כ מארצות סוריא היא:
ר' מנא בעי. דא''ה דכל שהוא לצורך הזרעים התירו מעתה יהא מותר לחרוש להן כדרך שחורשין סביבות השדה שיתמלאו החפירות מים וישקו אותה ואנן לא תנינן אלא משקין בית השלחין לדברי הכל אבל בעשיית האמה להשקותה ע''י כך פליגי התם ולדידך יהו הכל מודים בה:
א''ר יודן לזרעים שבו. התירו להשקות בית השלחין שלא יפסידו וכי קאמר דאשקייתה אסור היינו לצורך הקרקע עצמה שמשקה אותה כדי שתהא נוחה ליחרש:
והא תנינן. (בפ''ק דמו''ק) משקין בית השלחין במועד ובשביעי' ואמאי אסר להן השקייתה סתמא הוה ליה לפרש דלבית השלחין מותר:
משנה: בְּצָלִים שֶׁיָּֽרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְצִימְחוּ אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶן שְׁחוֹרִים אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ הֲרֵי אֵילּוּ מוּתָּרִין. רִבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר אִם אֵינָן יְכוֹלִין לְהִיתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן אֲסוּרִין כְּנֶגֶד כֵּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מוּתָּרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
כנגד כן מוצאי שביעית. כלומר וכך הוא הדין בבצלים של שביעית שנכנסו למוצאי שביעית שגידולי מוצאי שביעית מעלין אותן אם הן יכולין להתלש בהעלין שלהן מותרין ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:
אם אינן. האי אינן כמו הינן כלומר אם הן גדלו כל כך שכבר יש להן כח בעלין שכשאוחז אותם יכול לתלוש הבצלים מן הארץ אסורין לפי שהן נחשבין גידולי שביעית:
הוריקו. כלומר כל זמן שהן ירוקין וכמושין הרי אלו מותרין והכי מפרש בגמרא:
אם היו העלין שלהן שחורין. כשהבצלים גדילין העלין שלהן משחירין ונתפשטין הלכך אם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחי שביעית:
מתני' בצלים. של ששית שירדו עליהן גשמים בשביעית וצמחו מאליהן בלא נטיעה:
הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָא שְׁחוֹרִין אֲסוּרִין וִירוֹקִין מוּתָּרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כיני מתניתא וכו'. כלומר הא דקתני הוריקו קמפרש דלא כשהתחילו להוריק קאמר אלא ה''ק כל זמן שהן ירוקין מותרין הן ואם התחילו להיות שחורין אסורין כדפרישית במתני':
רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בָּצֵל שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ מִכֵּיוָן שֶׁהִשְׁחִיר מִתְעַשֵּׂר לְפִי כוּלּוֹ. רִבִי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בָּצֵל שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ מִכֵּיוָן שֶׁהִשְׁרִישׁ מִתְעַַשֵּׂר לְפִי כוּלּוֹ. וְלֹא שַׁנְייָא בֵּין שֶׁעֲקָרוֹ בַשְּׁבִיעִית וּשְׁתָלוֹ לְמוּצָאֵי שְׁבִיעִית בֵּין שֶׁעֲקָרוֹ בַשְּׁבִיעִית.
Pnei Moshe (non traduit)
מכיון שהשריש. ר' חייא היה שונה בשם ר' יוחנן דלאו מכיון שהשחיר בעינן אלא מכיון שהשריש בארץ בטל העיקר ומתעשר לפי כולה:
ולא שנייא בין שעקרו בששית ושתלו למוצאי שביעית בין שעקרו בשביעית. כצ''ל ואמתני' קאי דקתני וכנגד כן במוצאי שביעית מותרין ומפרש דלא תימא דדוקא בבצל שעקרו בששית ושתלו למוצאי שביעית מיירי אבל לא שעקרו בשביעית והלכך קמ''ל דאין חילוק בין שעקרו בששית ובין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית גידולי מוצאי שביעית מעלין את העיקר ומותרין ודברי ר''ז הן דהוא מפרש הכי להמתניתין וכדמסיק דמכיון שרבה עליו החדש של מוצאי שביעית מותר ואע''פ שעקרו בשביעית:
בצל שעקרו. ועישרו:
וחזר ושתלו. מכיון שהשחיר העלין שלו ויש כאן גידולי טבל מתעשר לפי כולה לפי שהגידולין מבטלין את העיקר ונעשה הכל כטבל וצריך לעשר לפי כולה:
רִבִּי זְעִירָא אָמַר מִכֵּיוָן שֶׁרָבָה עָלָיו הֶחָדָשׁ מוּתָּר. רִבִּי לָא רִבִּי אִימִּי תְּרַוֵּיהוֹן אָֽמְרֵי אָסוּר. מַתְנִיתִין פְלִיגָא עַל רִבִּי לָא וְעַל רִבִּי אִימִּי. דְּתַנֵי זֶה הַכְּלָל שְׁהָיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין כְּגוֹן טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ וְחָדָשׁ לֹא נָֽתְנוּ לָהֶן חֲכָמִים שִׁעוּר אֶלָּא מִין בְּמִינוֹ בְּכָל שֶּׁהוּא וּשֶׁאֵינוֹ בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין כְּגוֹן תְּרוּמָה וְחַלָּה וְעָרְלָה וְכִלְאַיִם נָֽתְנוּ לָהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר מִין בְּמִינוֹ וּשֶׁלֹּא בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. הָתִיבוּן הֲרֵי שְׁבִיעִית הֲרֵי אֵין לָהּ מַתִּירִין וְלֹא נָֽתְנוּ לָהּ חֲכָמִים שִׁיעוּר. אָמַר לָהֶן לֹא אִם אָמַרְתֶּם בַּשְּׁבִיעִית שֶׁאֵינָהּ אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא אֶלָּא בְבִיעוּר אֲבָל לַאֲכִילָה בְנוֹתֵן טַעַם. מַה עָֽבְדִין לָהּ. רִבִּי הִילָא וְרִבִּי אִימִּי פָּֽתְרִין לָהּ בְּעֵירוּבִין אֲבָל בְּגִידּוּלִין חוֹמֶר הוּא בְגִידּוּלִין. דְּאָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן בָּצָל שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ אֲפִילוּ הוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר שֶׁאֵין גִידּוּלֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי זְעִירָא דְּתַנִּינָן גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְרוּמָה וְגִידוּלֵי גִידוּלֵיהֶן חוּלִין אֲבָל טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַמְּדוּמַע וְהַבִּיכּוּרִין גִידוּלֵיהֶן חוּלִין. וְתַנֵּי עֲלָהּ בְּמַה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלָה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה גִידוּלֵי גִידוּלִין אֲסוּרִין. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי זְעִירָא. פָּתַר לָהּ בִּקְדּוּשַׁת שְׁבִיעִית בְּבִיעוּר אֲבָל לָאֲכִילָה כֵּיוָן שֶׁרָבָה עָלָיו הֶחָדָשׁ מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
אבל לאכילה. אם נתערבו פירות שביעית בשל ששית אף במינן בנותן טעם קתני מיהת דלענין ביעור הגידולין מבטלין את העיקר וא''כ ה''ה נמי בבצל של שביעית שעקרו ושתלו במוצאי שביעית גידולי היתר של מוצאי שביעית מעלין את העיקר של שביעית וקשיא לר' הילא ור' אימי ומה עבדין לה:
רבי לא ורבי אימי. פליגי אדר' זעירא ותרויהו אמרי אסור אם עקרו בשביעית ומתני' בשעקרו בששית מיירי:
מתני'. הך בריית' דלקמן פליגי על ר' הילא ור' אימי:
דתני. בתוספת' דתרומות (סוף פ''ה) ומייתי לה לקמן בנדרים פ''ו (הלכה ד'):
כגון טבל. שמתקנו ומעשר שני והקדש שיש להן היתר ע''י פדייה וחדש שהעומר מתירו:
לא נתנו להן חכמים שיעור. אם נתערבו במינן אוסרין בכל שהן אבל שלא במינן בנ''ט:
כגון תרומה וחלה. דאע''ג דמצי לאתשולי עלייהו כיון דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין וכן תרומת מעשר:
נתנו להן חכמים שיעור. אם נתערבו מין במינו תרומה ותרומת מעשר וחלה עולין בא' ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים משום דכפל איסורן שאסורין בהנאה כפלו עלייתן ואם נתערבו שלא במינן הכל בנ''ט:
התיבון. לו חכמים בתוספתא שם שהקשו לו הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נחנו לה חכמים שיעור דתנן (בסוף פרק דלקמן) השביעית אוסרת כל שהוא במינה:
אמר להן לא אם אמרתם בשביעית. מה שאמרו אוסרת בכל שהוא לא אמרו אלא לענין ביעור שהכל חייב בביעור וכגון שאין עומדין לאכילה שהן עדיין בארץ והוא של ששית ונכנס לשביעית ונתוסף הגידולין צריך לבער הכל כשיגיע זמן הביעור לפי שגדולי שביעית מבטלין את העיקר:
פתרין לה בעירובין. הא דקתני דלענין ביעור אוסרת בכל שהוא לאו בגידולין מיירי אלא בתערובת שאם נתערבו פירות שביעית במינן הכל חייב בביעור אבל בגידולין חומר הוא בגידולין שאין מעלין את העיקר כדאשכחן דא''ר זירא בשם ר' יונתן לעיל בפ''ה דכלאים (בהלכה ז'):
אפי' הוסיף כמה. אח''כ בהיתר הכל אסור:
שאין גידולי איסור. כלומר גידולין הבאין מחמת האיסור אע''פ שהן עצמן נתוספו בהיתר אין מעלין את העיקר האסור וקסברי ר' הילא ור' אימי דה''ה בשביעית אין הגידולין מעלין את העיקר:
מתניתא. ומהאי מתני' קשיא על ר' זעירא דתנינן לקמן (בפ''ט דתרומות):
ותני עלה. שם:
בד''א. דגידוליהן חולין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אפי' גידולי גידולין אסורין וקשיא לר''ז דמתיר בבצל של שביעית שעקרו ושתלו במוצאי שביעית הרי בצל דבר שאין זרעו כלה הוא וקחשיב הכא גם לספיחי שביעית דאפי' גידולי גידולין אסורין ומה עבד לה ר' זעירא:
פתר לה. דהתם מיירי לענין קדושת שביעית שהכל חייב בביעור אבל לאכילה באלו שגדלו במוצאי שביעית ועדיין לא הגיע זמן הביעור כגון שלא כלה לחיה מן השדה מותר משירבה החדש במוצאי שביעית ואין בהן איסור אכילה משום ספיחי שביעית דהגידולין מעלין את העיקר לענין זה:
מקום שהוא נאכל ולא נעבד. כהאי דתנינן לעיל מהו להשכיר בהמתו שם מי תלינן דלהביא פירות שוכר הוא זה או דילמא חיישינן דאתי לעבוד בה עבודת הקרקע והרי אסור לעבוד שם בשביעית:
ר' הושעיא יהיב לעממוא פריטין. נתן להם מעות שהן בעצמן יביאו לו הפירות ממקדם ההיתר ולא רצה למסור להם בהמתו:
לא משום דהוא אסור. דהא ליתא ולא ס''ל כהאי דר' יצחק ור' אימי שאסרו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית אלא מטעמא אחרינא שלא לייחד בהמתו עם העכו''ם דחייש לרביעה כהאי דתנינן (בפ''ב דע''ז) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו''ם:
רִבִּי אַבָּהוּ עָל לְאַרְבֵּל וְאִיתְקַבֵּל גַּבֵּי אַבָּא בַּר בִּנְיָמִין אָתוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ בְּאִילֵּין בְּצָלַייָא וְהוֹרֵי לוֹן הָדָא דְרִבִּי זְעִירָא מִכֵּיוָן שֶׁרָבָה עָלָיו הֶחָדָשׁ מוּתָּר. חָֽמְתוֹן סְמִיכִין עֲלוֹי. אָמַר לוֹן. אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּמוּרְכָנִין. אָמַר רִבִּי אָמַר יוּדָה בַר פָּזִי אֲנָא יְדַע רֹאשָׁהּ וְסוֹפָהּ כַּד דְּשָׁמַע רִבִּי לָא וְרִבִּי אִימִּי פְלִיגִין שְׁרַע מִינֵיהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
לארבל. שם מקום:
באילין בצלייא. שעקרן בשביעית ושתלן בשמינית והורה להן כר''ז דמשרבה עליו החדש מותר:
חמתון. כשראה אותן אח''כ שסומכין עליו בזה ועושין לכתחילה כן לעקור אותן בשביעית ולחזור ולשתלן בשמינית אמר להן אני לא אמרתי להתיר אלא במרוכנין כלומר שהטה העלין מל' הרכין בראשו כדי שלא יתגדלו ואם עשה כן בשמינית וא''נ בשביעית בזה הוא דגידולי שמינית מעלין את האיסור:
אנא ידע ראשה וסופה. מעיקרא היכי הוה העובדא ולבסוף וכלומר לא משום הכי אמר להם דבמרוכנין דוקא מותר אלא מעיקרא כר''ז הוי ס''ל וכד שמע אח''כ דר' הילא ור' אימי פליגין שרע מיניה הסיר עצמו ונמנע מהיתר זה. מל' או שרוע. ולא מדינא חזר בו אלא משום חומרא בעלמא:
ומה אנן קיימין. לפרש מתני' קאי הא דקתני דשין וזורין וכו' אם בפירות של ששית שנכנסו לשביעית הרי אפי' בארץ מותר לדוש בשביעית בפירות של ששית ומאי אריא סוריא דנקט ואם בפירות של שביעית שיצאו למוצאי שביעית קשיא לחרוש לכתחילה מותר במוצאי שביעית ולקצור אסור בתמיה ואמאי לא יהא קוצר מפירות אלו במוצאי שביעית אלא ודאי כי אנן קיימין במתני' בפירות שביעית בשביעית וכגון ספיחי שביעית דמותרין באכילה בסוריא ואפי' כן לא יקצור כדרך שקוצרין בשאר השנים שכל שהוא במחובר אסרו בסוריא מה שהוא אסור בא''י:
משנה: 18a מֵאֵימָתַי מוּתָּר אָדָם לִיקַח יֶרֶק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִשֶּׁיֶּעָשֶׂה כְיוֹצֵא בָהּ. עָשָׂה הַבָּכִיר הִתִּיר הָאָפֶל. רִבִּי הִתִּיר לִיקַח יֶרֶק מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיַּד. אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וּפֵירוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רִבִּי שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרִיָּה וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ. אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רִבִּי שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ שֶׁמּוֹצִיאִין מִסּוּרִיָּה וְאֵין מְבִיאִין מֵחוּצָה לָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
רבי התיר ליקח ירק מוצאי שביעית מיד. משום שראה שבשנים או בשלשה ימים הוא נתגדל והכי אמרינן לעיל פ''ז דפאה (בהלכה ד') והלכה כרבי:
מתני' משיעשה כיוצא בו. מזה המין דאז תלינן ביה:
עשה הבכיר. מקום שממהר לבכר ולהוציא בתחלת מוצאי שביעית הותר גם מקום האפל שמאחר מלהוציא משום דתלינן ממקום הבכיר הביאום:
מתני' אין מוציאין שמן שריפה שמן של תרומה שנטמא והואיל ואינו ראוי אלא לשריפה קרי ליה שמן שריפה ואין מוציאין אותה מהארץ לח''ל וכן פירות שביעית אלא מתבערין במקומן שמוציאין לסוריא ואין הלכה כר''ש:
מתני' אין מביאין תרומה מחו''ל לארץ. כדמפרש טעמא בגמרא שלא יהו הכהנים מרדפין אחריה לח''ל וחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים ור''ש מתיר להביא מסוריא הואיל ויכולין ליכנס לתוכה בשיד' תיבה ומגדל כדאמרי' (בפ''ק דגטין) דסורי' על עפרה גזרו ועל אוירה לא גזרו וחכמים ס''ל דאעפ''כ חוששין אנו שמא יבואו ליכנס לתוכה בעצמה ואין הלכה כר''ש:
הלכה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַיֶּרֶק אָסוּר בִּסְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא הַיֶּרֶק מוּתָּר בִּסְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אַף עַל פִּי כֵן הָיָה אָסוּר לְהָבִיא יֶרֶק מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר לְהָבִיא יֶרֶק מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אַף עַל פִּי כֵן הָיָה אָסוּר לִיקַח יֶרֶק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיַּד. רִבִּי הִתִּיר לִיקַח יֶרֶק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיַּד בַּר מִן קֶפַלּוֹטָא. מַה עָֽבְדוּן לֵיהּ צִיפּוֹרָיֵי אַלְבְּשׁוּנֵיהּ סַקָּא וְקִיטְמָא. וְאַייְתוּנֵיהּ קוֹמֵי רִבִּי. אָֽמְרִין לֵיהּ מַה חָטָא דֵין מִן כָּל יַרְקָא וְשָׁרָא לֵיהּ הוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' בראשונה היה הירק אסור. במוצאי שביעית מיד בעיירות הסמוכות לספר א''י משום דחששו שמא מא''י ומשביעית הוא:
אעפ''כ היה אסור להביא ירק מח''ל לארץ כלומר שלא יסמכו על זה ויקחו אף מהארץ אסרו להביאו מח''ל עד שיעשה כיוצא בו בארץ ואח''כ התירו להביא ולא חששו לכך:
אעפ''כ היה אסור. בא''י ליקח במוצאי שביעית מיד אא''כ היה ידוע שהוא מח''ל עד שבא רבי והתיר:
בר מן קפלוטא. דאותו לא רצה להתירו שהיה חושש שמא משביעית הוא לפי שאינו ממהר להוציא כמו שאר ירק ומה עשו אנשי ציפורי הלבישוהו להקפלוט בשק ואפר על גביו כמתאבל על עצמו והביאו אותו לפני רבי ואמרו לו מה חטא הדין קפלוט יותר מכל הירק והתירו להן רבי לפי שהעידו לפניו שגם זה המין ממהר לעשות מיד:
עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. רִבִּי וְרִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה נַחְתוֹן לְעַכּוֹ. וְאִיתְקַבְּלוּן גַּבֵּי רִבִּי מָנָא. אָמַר לָהֶן רִבִּי עֲשֵׂה לָנוּ לֹפַּס אֶחָד שֶׁל יֶרֶק עֲבַד לֵיהּ קוּפָּד. לְמָחָר אָמַר לֵיהּ עֲשֵׂה לָנוּ לֹפַּס אֶחָד שֶׁל יֶרֶק עֲבַד לֵיהּ תַּרְנְגוֹלְתָא. אָמַר רִבִּי נִיכָּר הוּא זֶה שֶׁהוּא מִפֶּתַח שֶׁל סָמָאֵל. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה אֲפִילוּ מִפֶּתַח שֶׁל סָמָאֵל אֵינוֹ. וְלָמָּה עֲבַד כֵּן דּוּ תַלְמִיד מִן תַּלְמִידוֹי דְּרִבִּי יוּדָה. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר הַיֶּרֶק אָסוּר בִּסְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כַּד אֲתָא לְגַבֵּהּ תַּנֵּי לֵהּ עוּבְדָא. אָמַר לֵיהּ צָרִיךְ הֲוֵיתָה עֲבִיד כְּוָותִין.
Pnei Moshe (non traduit)
עולא בר ישמעאל בשם ר' חנינא. היה מספר המעשה שפ''א ירדו רבי ור' יוסי בר''י לעכו ומוצאי שביעית היה ונתקבלו אצל ר' מנא וא''ל רבי עשה לנו לפס של תבשיל ירק ועשה להם תבשיל של בשר וכך אמרו לו למחר ועשה להם תרנגולת אחת וכסבור היה רבי שזה מגודל ותרנות שלו ואמר ניכר הוא זה שהוא מפתח של שמואל כלומר שנתגדל בביתו ותלמידו היה ונוהג בוותרנות כשמואל. א''נ על שם ששמואל רופא מומחה היה וזה נתגדל אצלו ויודע שתבשיל של ירק אינו יפה להגוף לפיכך עושה לנו תבשיל אחר:
והשיב לו ר' יוסי אפי' וכו'. כלומר לא בשביל כך אלא אני אגיד לרבי למה הוא עושה כן דמתלמידיו של ר' יהודה הוא ור' יהודה היה אוסר הירק במוצאי שביעית בספרי א''י כמו עכו וכיוצא בו וכשבא אח''כ ר' מנא לפניהם ושאל לו רבי והגיד להם המעשה שבשביל שקיבל כך מתלמידי ר' יהודה הוא נוהג כן ואמר לו רבי צריך היית לנהוג ולעשות כוותין שאנחנו התרנו ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:
תַּמָּן תַּנִּינָן מִן הַיֶּרֶק מוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהוּא שֵׁם לְוָוי. וְתַנֵּי עֲלָהּ הַנּוֹדֵר מִן הַיֶּרֶק בַּשְּׁבִיעִית אָסוּר אַף בְּיַרְקוֹת שָּׂדֶה. תַּנֵּי רִבִּי קְרִיסְפָּא בְשֵׁם רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר טַעְמָא. הָדָא דְתֵימַר עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יֶרֶק מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ אֲבָל מִשֶׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יֶרֶק מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ. הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר עוּלְשִׁין חֲשׁוּבוֹת הֵן לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין בַּשְּׁבִיעִית. הָדָא דְתֵימַר עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי. אֲבָל מִשֶׁהִתִּיר הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
Pnei Moshe (non traduit)
הנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לוי שנקרא ירק השדה וזה לא נדר אלא מסתם ירק:
אסור אף בירקות שדה. לפי שאין זורעין ואין נוטעין ואין ירקות הגנה מצויין ולא נתכוין זה אלא על ירקות השדה:
ואמר טעמא. להך דאמרן והדא דתימר דדוקא עד שלא התיר רבי להביא ירק בשביעית מחו''ל אבל לאחר שהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע. משום דשכיחי ירקות גנה מח''ל ואדעתא דהכי נדר:
עולשין. עולשי שדה חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית דבשאר שני שבוע דשכיחי עולשי גינה לא חשיבי עולשי שדה ולא הוו אוכלין עד שיחשב עליהן כדתנן בפ''ג דעוקצין:
היא שביעית היא שאר שני שבוע. לענין טומאת אוכלין ולענין נדר דהואיל ושכיחי עולשי גנה הבאים מח''ל עולשי שדה לא חשיבי:
תמן תנינן. (בפ''ו דנדרים):
הֲווֹן בְּעָייָן מֵימַר לָא פְלִיגִין. אַשְׁכַּח תַּנֵּי רִבִּי יוּדָה אָמַר עַד גְּזִיב. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עַד אֲמָנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
הוון בעיין מימר וכו'. הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ולא שייך אלא על המתני' דלקמן:
גמ' הוון בעיין מימר. סברי בני הישיבה לומר דלא פליגין ת''ק ורבי שמעון אלא דמר קאמר לח''ל ורבי שמעון מאי דשמיע ליה קאמר דלסוריא מוציאין:
אשכח. והדר אשכחן חדא ברייתא דפליגי בהאי דינא דר' יהודה סבר עד כזיב הוא דמוציאין דעד כאן מקום שהחזיקו עולי בבל הוא ורבי שמעון סבר עד אמנה והשתא רבי שמעון דמתני' פליג את''ק דלא שרי להוציא לסוריא ור''ש מתיר ולר''ש דברייתא עד אמנה מקום שהחזיקו עולי מצרים ותרי תנאי ואליבא דר''ש:
תני. בתוספתא (ריש פ''ה):
תַּנֵּי פֵּירוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּֽצְאוּ חוּץ לָאָרֶץ מִתְבַּעֲרִין בִּמְקוֹמָן דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מֵבִיאָן לָאָרֶץ וּמְבַעֲרָן דִּכְתִיב בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכוֹל. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. הוֹרֵי רִבִּי אִמִּי כְהֵן תַּנְיָא קַמַּיָּא לְקוּלָּא. אָמַר רִבִּי הִילָא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבִירֵם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.
Pnei Moshe (non traduit)
פירות הארץ. של שביעית:
מתבערין במקומן דברי רבי. כצ''ל וכמו שהוא בתוספתא:
מביאן לארץ ומבערן דכתיב בארצך וגו'. ומהאי קרא ילפינן ביעור דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודרשינן כל זמן שיש לחיה בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה בשדה כלה מן הבית ודריש האי תנא מדכתיב בארצך דגזירת הכתוב הוא שיהא הביעור בארצך ואפי' בדיעבד ורבי דריש אלכתחלה שמצוה להיות הביעור בארצך ואם הוציאן לחו''ל מתבערין במקומן:
הורי ר' אימי. למעשה כהדין ת''ק לקולא:
ובלבד שלא יעבירם ממקום למקום. אע''פ שהכל חו''ל הוא. צריך לבערן במקום שהוציאן:
תַּמָּן תַּנִּינָן אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִּיכּוּרִים מֵאִסְפַּמֵּיָא וְקִיבְּלוּ מִמֶּנּוּ. וְיָבִיא תְרוּמָה. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה בִּיכּוּרִים בַּאֲחֵרַיּוּת בַּעֲלִים. תְּרוּמָה אֵינָה בַּאֲחֵרַיּוּת בַּעֲלִים. אִם אָמַר אַתְּ כֵּן אַף הֵן מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶם לְשָׁם.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תמן תנינן. (סוף מסכת חלה):
אריסטון הביא בכוריו מאפמיא שם מקום וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרור ירושלים:
ויביא תרומה. ג''כ משם:
בכורים באחריות בעלים. שהן צריכין להביאן לירושלים וחייבין באחריותן עד שיביאו להר הבית כדתנן בפ''ק דבכורים אבל תרומה אין הבעלים מחזרין אחר הכהן אלא הכהן הוא מחזר אחריה שיתנו לו ואם אומר את כן שיביאו תרומה משם אף הן הכהנים מרדפין אחריה לשם וחכמים חששו לזה כדפרישית במתני':
הדרן עלך שלש ארצות
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source